ראש השנה: וירא

יש משהו מיוחד בראש השנה. התורה אינה קוראת לו בשם הזה, אלא ״יום תרועה״ וגם ״זכרון תרועה״. השופר נשמע, והצליל שלו קורא לנו לעצור ולזכור מי הוא ה׳, מה הוא דיבר, מה הבטיח ומה כבר עשה.

אבל מה בדיוק עלינו לזכור? ומה פירוש הדבר כאשר נאמר שהקב״ה זוכר?

כשנאמר במקרא שהקב״ה זוכר, אין הכוונה שהוא שכח דבר מה ולפתע נזכר בו. הזיכרון של הקב״ה הוא זיכרון שפועל. הוא קם לקיים את דברו, לפקוד, להושיע ולעשות חסד בהתאם לבריתו.

לכן הקריאות של שני ימי ראש השנה מתאימות כל כך ליום הזה. ביום הראשון קוראים על הולדת יצחק, והסיפור נפתח במילים:

״וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר, וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר״

בראשית כ״א:א׳

הקב״ה לא שכח את שרה ולא שכח את הבטחתו. גם בהפטרת היום הראשון אנחנו פוגשים את חנה, אישה הכואבת ומתפללת מעומק לבה, ואז נאמר: ״וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה״. בשני הסיפורים הזיכרון האלוהי מביא חיים במקום שבו לא הייתה עוד תקווה אנושית.

הנני, לב שמוכן לשמוע

ביום השני חוזרים אל עקדת יצחק. באותו יום גורלי אברהם עונה שלוש פעמים במילה אחת: ״הנני״. הוא עונה כך כאשר הקב״ה קורא לו, כאשר יצחק בנו פונה אליו, ושוב כאשר שליח ה׳ קורא אליו מן השמים.

״הנני״ איננה רק הודעה על מקום, כאילו אברהם אומר, אני כאן. זו תשובה של אדם שמקשיב ומוכן להגיב. אברהם שמע כאשר נאמר לו לצאת לדרך, והוא היה קשוב מספיק כדי לעצור כאשר הקב״ה דיבר שוב.

זו תזכורת טובה גם לנו בתחילתה של שנה חדשה. אמונה אינה רק לדעת מה נאמר בעבר. היא לב שנשאר פתוח לקולו של הקב״ה היום. לפעמים הציות הוא לקום וללכת, ולפעמים הציות הוא לעצור ולא לעשות את מה שכבר חשבנו שעלינו לעשות.

איפה השה?

אברהם ויצחק עולים יחד אל המקום שהקב״ה בחר, הר המוריה. אברהם מניח את העצים על יצחק, והבן נושא אותם במעלה ההר. ואז יצחק שם לב שמשהו חסר:

התורה תחזור שוב ושוב על הביטוי ״המקום אשר יבחר ה׳״, המקום שבו ישכן את שמו ושבו יקרבו ישראל את קרבנותיהם. שנים רבות אחר כך ייבנה בית ה׳ בהר המוריה. העקדה אינה מתרחשת במקום מקרי; היא מובילה אותנו אל המקום שבו יעמדו החטא, הכפרה והקרבן במרכז עבודת ישראל.

״הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?״

בראשית כ״ב:ז׳

אברהם משיב לו תשובה שנשארת איתנו הרבה אחרי שהסיפור מסתיים:

״אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי״

בראשית כ״ב:ח׳

אלוהים יראה לו. הוא יראה את הצורך, והוא עצמו יספק את הקרבן. ואז נאמר שוב: ״וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו״. האב והבן ממשיכים יחד אל המקום שנבחר.

יצחק שואל דווקא על שה. המילה הזאת מחזירה אותנו גם לפסח, המועד הראשון שבתורה. שם דם השה מסמן את בתי ישראל, המוות פוסח והעם יוצא מעבדות לחירות. השה עומד בלב סיפור הגאולה.

ברגע המכריע שליח ה׳ קורא: ״אברהם, אברהם״. אברהם עונה שוב, ״הנני״, ומצטווה לא לשלוח את ידו אל הנער. כשהוא נושא את עיניו הוא רואה איל נאחז בסבך בקרניו, והאיל עולה לקרבן במקום יצחק.

האיל נמצא, אבל השאלה נשארת

הקב״ה אכן סיפק תחליף ליצחק. ובכל זאת כדאי לשים לב לדבר קטן. יצחק שאל על שה. אברהם אמר שהקב״ה יראה לו את השה. אבל באותו יום נמצא בסבך איל.

האיל היה התשובה לאותו הרגע, אך נדמה שדבריו של אברהם מביטים גם רחוק יותר. הוא קורא למקום ״יהוה יראה״, והכתוב מוסיף: ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה״.

מה עוד עתיד להיראות בהר ה׳? והיכן השה שהקב״ה עצמו יספק?

כאן גם השופר מקבל עומק נוסף. קרן האיל מזכירה לנו את יצחק שניצל ואת התחליף שניתן במקומו. אך הסיפור אינו מסתיים רק בהצלתו של אדם אחד. לאחר העקדה הקב״ה נשבע בעצמו ומחדש את ההבטחה לברך דרך זרע אברהם את כל גויי הארץ.

בתוך השבועה נשמעות שוב המילים ״בִנְךָ״, ״יְחִידְךָ״. יצחק הוא בן ההבטחה, הבן האהוב שאברהם לא חשך. וכאן כדאי לזכור הבטחה אחרת שניתנה על בן עתידי מבית דוד. הקב״ה אומר: ״אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן״, ובתהילים הוא אומר למשיחו: ״בְּנִי אַתָּה״.

מי הוא הבן הזה, בן ההבטחה מבית דוד, שהקב״ה קורא לו ״בני״?

הבן היקר שהקב״ה זוכר

גם הפטרת היום השני מחזירה אותנו אל הזיכרון ואל לבו של האב. ירמיהו מדבר על אפרים, על עם שזקוק לשוב הביתה, ואומר:

״הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים? כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד; עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ״

ירמיהו ל״א:י״ט

זהו הזיכרון של הקב״ה. לא זיכרון קר ומרוחק, אלא זיכרון מלא רחמים. הוא זוכר את בנו היקר, לבו הומה עליו, והוא מבטיח להשיב אותו הביתה.

השה שהקב״ה סיפק

כשאנחנו מחברים את כל הרמזים, האב, הבן האהוב, העצים שהבן נושא, המקום שנבחר, התחליף, השה שעדיין מחכים לו, הבן המובטח מבית דוד והברכה לכל העמים, מתחילה להצטייר תמונה גדולה יותר.

אני נמנה עם אלה המאמינים שהתמונה הזאת מצביעה על ישוע, השה שהקב״ה עצמו סיפק.

על הר המוריה יצחק ניצל מפני שניתן תחליף במקומו. אבל כאשר הקב״ה נתן את בנו האהוב למעננו, לא ניתן תחליף עבורו. כפי שכתב שאול השליח: ״אֲשֶׁר עַל בְּנוֹ לֹא חָס, כִּי אִם נְתָנוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ״.

לכן תחילתה של שנה חדשה אינה נשענת רק על החלטות טובות יותר מצדנו. היא נשענת על חסדו ונאמנותו של אלוהי הברית, על השה שסיפק ועל ההזמנה לשמוע שוב את קולו ולענות, ״הנני״.

שנה טובה ומתוקה