סוכות: שמחה שאפשר לשאוב

ימים ספורים אחרי יום הכיפורים אנחנו יוצאים שוב החוצה. רק סיימנו לצום, להתוודות ולבקש רחמים — וכבר אנחנו מחזיקים קרשים, סכך וקישוטים ובונים מקום לשמחה.

איזו שמחה יכולה להחזיק מעמד גם כשהקירות דקים והחיים אינם בשליטתנו?

זו שמחה מעט משונה. היא אינה מתרחשת מאחורי קירות עבים אלא מתחת לגג שאפשר לראות דרכו את הכוכבים. הרוח נכנסת, ולפעמים גם הגשם. הסוכה אינה נותנת לנו להעמיד פנים שהכול קבוע ובטוח. ובכל זאת התורה אומרת דווקא על החג הזה:

״וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״

ויקרא כ״ג:מ׳

השמחה שאחרי יום הכיפורים

חג הסוכות אינו מגיע לפני יום הכיפורים אלא אחריו. קודם באים חשבון הנפש, הדין, הכפרה והטהרה; ורק אחר כך התורה מצווה עלינו לצאת אל הסוכה ולשמוח. ביום הכיפורים נאמר: ״לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ״. במסורת ישראל נושא היום גם את דמותו של יום הדין, שבו נחתם גזר הדין.

בקריאה משיחית הסדר הזה מצביע גם קדימה: אל היום שבו יתגלה משפטו של אלוהים, ישראל תביט אל המשיח ותשוב אליו, והכפרה והטהרה יגיעו למלואן. סוכות מראה לנו מה נמצא מעבר לדין ולכפרה: לא ריחוק אלא שכינה; לא אבל מתמשך אלא שמחת כלולות; לא עולם שנעזב לשברו אלא המלך השוכן עם עמו ובריאה המתחדשת לפניו.

לכן שמחת סוכות אינה שמחה שמתעלמת מן החטא או מן הדין. זו השמחה שנמצאת בצדו השני של הפיוס. החתן אינו מתעלם מן הברית שנשברה; הוא מכפר, מטהר, משיב ומביא את הכלה אל תחת החופה.

לא שמחה שמתעלמת מן השבריריות

התורה נותנת לסוכות כמה פנים. זהו חג הסוכות, זיכרון לדרך שבה הושיב הקב״ה את בני ישראל כשיצאו ממצרים. זהו גם חג האסיף, זמן להודות על יבול שנאסף. ובמסורת ישראל הוא נקרא זמן שמחתנו.

שלושת השמות שייכים זה לזה. אנחנו אוספים את פרי האדמה, אבל יוצאים מן הבית הקבוע. אנחנו מודים על מה שיש, אבל זוכרים שאיננו מחזיקים את החיים בידינו. השמחה של סוכות אינה הכחשה של השבריריות; היא שמחה שנולדת בתוך השבריריות, מפני שהקב״ה נשאר נאמן.

״אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר״

תהילים צ׳:א׳

המקום הבטוח ביותר של עם ישראל במדבר לא היה הבד, העץ או האבן. המעון היה הקב״ה עצמו. עוד קודם לכן אמר ה׳ על יציאת מצרים: ״וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי״. הוא לא רק הוציא אותנו ממקום אחד והוביל אותנו למקום אחר; הוא הביא אותנו אליו.

מן המדבר אל החופה

הנביא ירמיהו זוכר את הדרך במדבר בלשון של אהבה וכלולות:

״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ; לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״

ירמיהו ב׳:ב׳

במחשבת ישראל מעמד סיני נמשל לא פעם לברית נישואין: העם עומד יחד לפני ה׳, שומע את דברי הברית ומשיב ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה״. מעליהם ענן הכבוד — כיסוי של נוכחות, שמירה וקִרבה. לכן הקשר שבין סוכה לחופה איננו רק משחק יפה בדימויים. ישעיהו עצמו מתאר את גאולת ציון במילים:

״כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם… וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר״

ישעיהו ד׳:ה׳–ו׳

אבל סיפור האהבה נפגע. ישראל התרחקה, והכתובים אינם מסתירים את השבר. ובכל זאת החתן אינו מוותר על כלתו. דרך הושע הוא מבטיח לשוב ולדבר על לבה:

״הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר, וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים״

הושע ב׳:ט״ז, כ״א

סוכות מביט אפוא לשני הכיוונים. אחורה — אל הגאולה הראשונה, אל ימי הכלולות במדבר ואל ענני הכבוד. וקדימה — אל היום שבו החסד הזה ישלים את מלאכתו, מלך המשיח ימלוך, ירושלים תשמח וה׳ ישכון עם בני האדם.

אבל שתי הגאולות האלה גם פונות אלינו עכשיו. הגאולה העתידה איננה רק אירוע רחוק שיתרחש יום אחד מחוץ לנו. היא מתחילה כשהקב״ה מדבר שוב אל הלב, כשהאמון שנשבר מתחיל להיבנות מחדש, כשרוח הקודש מזרים מים חיים במקום שהיה יבש, וכשהחסד והנועם שלו מכסים את הבושה ומחדשים אותנו מבפנים. מלכות המשיח שעוד תתגלה לעיני כל מתחילה כבר עתה כשאנחנו נותנים לו למלוך בלבנו.

״מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ?״

שיר השירים ח׳:ה׳

הכלה אינה יוצאת מן המדבר בכוחה בלבד. היא יוצאת נשענת על דודה. כך נראית גם גאולה פנימית: לא חיים שאין בהם עוד צמא, חולשה או דרך ארוכה, אלא חיים שלומדים על מי להישען ומאין לשאוב.

שמחה שמפנה מקום לאחר

״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״

דברים ט״ז:י״ד

השמחה אינה שלמה אם היא נשארת רק בתוך המעגל הנוח שלנו. התורה מזכירה במפורש את מי שקל להשאיר בחוץ: הגר, היתום והאלמנה; מי שאין לו נחלה, משפחה חזקה או שולחן משלו.

אולי משום כך יש משהו יפה כל כך בסוכה פתוחה. היא איננה מבצר פרטי. היא שולחן זמני שאפשר להרחיב, עוד כיסא שאפשר להוסיף. חסד בסוכות איננו תוספת לשמחה; הוא אחת הדרכים שבהן השמחה נעשית אמיתית.

מים שאי אפשר לייצר

סוכות חל בארץ ישראל בסוף האסיף ובפתח עונת הגשמים. היבול כבר נאסף, אבל השנה הבאה עדיין תלויה במים שיבואו מן השמים. אפשר לחרוש ולזרוע, אבל אי אפשר לצוות על העננים.

בתקופת הבית נוספה לחג עבודת מים שאינה נזכרת כמצווה מפורשת בתורה. המשנה מתארת את ניסוך המים על המזבח ואת שמחת בית השואבה. החגיגה הייתה גדולה כל כך עד שחכמים אמרו: ״מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״.

״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה״

ישעיהו י״ב:ג׳

שימו לב לסדר: לא מפני שאין צמא יש ששון, אלא מפני שיש מקור שאפשר לשאוב ממנו. שמחת סוכות אינה אומרת ״אינני זקוק לדבר״, אלא ״אני יודע אל מי לפנות בצמא שלי״.

ישעיהו אומר ״ממעייני הישועה״. המילה ישועה אינה בדיוק השם ישוע, אבל הן צומחות מאותו שורש, ואוזן עברית שומעת מיד את הקרבה. כאשר ישוע עומד בחג וקורא לצמאים לבוא אליו, ההד הזה מקבל עומק מיוחד: האם ייתכן שמעייני הישועה אינם רק רעיון, אלא מתנת אלוהים הפוגשת אותנו במשיח?

אור בתוך הלילה

המשנה מספרת גם על מנורות גדולות שהודלקו בעזרת הנשים בזמן שמחת בית השואבה. נאמר שלא הייתה חצר בירושלים שלא האירה מאור החגיגה. גם זו מסורת מקדשית קדומה, לא מצווה מפורשת בתורה.

אבל למי שקורא את סיפור ישראל קשה שלא להיזכר באש שהאירה לעם בלילה, בשכינה שהלכה עם ישראל במדבר, ובהבטחה שהחושך לא יהיה המילה האחרונה. זכריה מדבר על יום שבו ״לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר״, על מים חיים שיצאו מירושלים, ועל ה׳ שיהיה למלך על כל הארץ.

ואז בא דבר מפתיע: שארית העמים תעלה שנה בשנה לירושלים, להשתחוות למלך ולחוג את חג הסוכות. העמים אינם מוחקים את ישראל ואינם תופסים את מקומה של ירושלים. הם באים אל מלך ישראל, אל העיר שבחר, ולומדים לעבוד אותו יחד עם עמו. אין זו החלפה אלא הצטרפות.

כשהצמא פוגש את ישוע

על הרקע הזה מספר יוחנן שישוע עלה לירושלים בחג הסוכות ולימד במקדש. הוא לא עמד מחוץ לסיפור של ישראל ולא הציע חג אחר. הוא נכנס אל החג, אל הכתובים ואל הציפייה שכבר היו בלב העם.

זו גם לא הפעם הראשונה ביוחנן שבה ישוע מדבר על מים חיים. ליד באר יעקב הוא פוגש אישה שומרונית ומציע לה מים שיהפכו בתוכה ל״מְקוֹר מַיִם נוֹבְעִים לְחַיֵּי עוֹלָם״. השיחה נוגעת במחלוקת על מקום העבודה — הר גריזים או ירושלים — וישוע אומר לה גם ש״הישועה מן היהודים היא״. האישה שהגיעה לבאר לבדה יוצאת ממנה ומספרת לעירה על המשיח. ומה שנאמר שם בשיחה שקטה נשמע עכשיו בקול גדול בירושלים.

״אִישׁ כִּי יִצְמָא, יָבוֹא נָא אֵלַי וְיִשְׁתֶּה! הַמַּאֲמִין בִּי כִּדְבַר הַכָּתוּב, נְהָרוֹת שֶׁל מַיִם חַיִּים יִזְּלוּ מִקִּרְבּוֹ״

יוחנן ז׳:ל״ז–ל״ח

יוחנן מוסיף שישוע דיבר על רוח הקודש. זו אמירה גדולה, אבל היא אינה נוחתת משום מקום. במשך החג העם מבקש גשם, זוכר את המים במדבר, שומע על מעייני הישועה וקורא את זכריה על מים חיים שיצאו מירושלים. ישוע אינו אומר רק ״יש לי הסבר על המים״. הוא מזמין את הצמא לבוא אליו ולשתות.

בהמשך אותו רצף ירושלמי אומר ישוע: ״אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם״. אין צורך לטעון שהוא אמר זאת בדיוק ברגע הדלקת המנורות. די בכך שיוחנן מציב את הדברים בתוך אווירת החג בירושלים: מים ואור, צמא וחושך, שכינה ותקווה. ישוע אינו מבטל את הסמלים של סוכות; הוא מעמיד את עצמו בתוכם ומבקש שנבדוק אם הם מצביעים אליו.

מן הסוכה אל משכן אלוהים עם בני האדם

כבר בתחילת ספרו מתאר יוחנן את ישוע במילים המזכירות משכן: ״הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ״. יש הסבורים שישוע אף נולד בימי סוכות. אי אפשר לקבוע זאת בוודאות, אבל יש לכך כמה רמזים מעניינים: חישוב אפשרי של משמרת אביה שבה שירת זכריה, ששת החודשים בין הריונה של אלישבע להריונה של מרים, הרועים שנשארו בלילה בשדה, והעומס הצפוי באזור ירושלים בזמן חג העלייה לרגל. ואם אכן כך היה, קשה שלא לשמוע עומק נוסף במילים ״ושכן בתוכנו״.

אבל גם בלי לקבוע תאריך, הנקודה ברורה ועמוקה: אלוהים לא נשאר רחוק מן השבריריות האנושית. במשיח הוא בא לשכון בתוכנו.

ובסוף הכתובים מופיעה ירושלים החדשה ״כְּכַלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ״, וקול מכריז: ״הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם בְּנֵי אָדָם״. הכלה אינה עומדת לבדה ואינה מתקיימת מכוחה, ובכל זאת אינה חסרה דבר: החתן עצמו הוא אורה, מקדשה, מקור מימיה וחייה. הנהר היוצא מכיסא האלוהים והשה מביא חיים ורפואה, והעמים הולכים באור העיר.

כפי שהקב״ה גאל, נשא ושכן עם ישראל במדבר, כך הוא עתיד לשוב, לרפא ולשכון עם עמו בבריאה מחודשת. ובין הזיכרון לתקווה, הוא מזמין אותנו כבר עכשיו לשתות, להישען, ולהניח לחסדו להפוך את הלב למקום שבו שכינתו יכולה לשכון.

חג סוכות שמח