קריאות החג
לקריאת התורה וההפטרה במלואן
אפשר לפתוח כל קריאה בנפרד ולקרוא לאט לפני הלימוד או אחריו.
קריאת התורה · ויקרא כ״ב:כ״ו–כ״ג:מ״דפתיחה לקריאה
ויקרא כ״ב
26 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
27 שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקׇרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃
28 וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃
29 וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהֹוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃
30 בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃
31 וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃
32 וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
33 הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {פ}
ויקרא כ״ג
1 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
2 דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃
3 שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כׇּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ {פ}
4 אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃
5 בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהֹוָֽה׃
6 וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהֹוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃
7 בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
8 וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ {פ}
9 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
10 דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃
11 וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמׇּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃
12 וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיהֹוָֽה׃
13 וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיהֹוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃
14 וְלֶ֩חֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קׇרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ {ס}
15 וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמׇּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃
16 עַ֣ד מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃
17 מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהֹוָֽה׃
18 וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃
19 וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃
20 וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהֹוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃
21 וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכׇל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃
22 וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ {פ}
23 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
24 דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃
25 כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃ {ס}
26 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
27 אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֩דֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃
28 וְכׇל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
29 כִּ֤י כׇל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ׃
30 וְכׇל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כׇּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃
31 כׇּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃
32 שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃ {פ}
33 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
34 דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַיהֹוָֽה׃
35 בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
36 שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹ֩דֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
37 אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיהֹוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃
38 מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְהֹוָ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כׇּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כׇּל־נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַיהֹוָֽה׃
39 אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאׇסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃
40 וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
41 וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃
42 בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כׇּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃
43 לְמַ֘עַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
44 וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־מֹעֲדֵ֖י יְהֹוָ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
מפטיר · במדבר כ״ט:י״ב–ט״זפתיחה לקריאה
במדבר כ״ט
12 וּבַחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לַיהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
13 וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִ֥ם יִהְיֽוּ׃
14 וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֗ד לִשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ פָּרִ֔ים שְׁנֵ֤י עֶשְׂרֹנִים֙ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֔ד לִשְׁנֵ֖י הָאֵילִֽם׃
15 וְעִשָּׂרוֹׄן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר כְּבָשִֽׂים׃
16 וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ {ס}
הפטרה · זכריה י״ד:א׳–כ״אפתיחה לקריאה
זכריה י״ד
1 הִנֵּ֥ה יֽוֹם־בָּ֖א לַיהֹוָ֑ה וְחֻלַּ֥ק שְׁלָלֵ֖ךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃
2 וְאָסַפְתִּ֨י אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֥ם ׀ אֶֽל־יְרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לַמִּלְחָמָה֒ וְנִלְכְּדָ֣ה הָעִ֗יר וְנָשַׁ֙סּוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים וְהַנָּשִׁ֖ים (תשגלנה) [תִּשָּׁכַ֑בְנָה] וְיָצָ֞א חֲצִ֤י הָעִיר֙ בַּגּוֹלָ֔ה וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם לֹ֥א יִכָּרֵ֖ת מִן־הָעִֽיר׃
3 וְיָצָ֣א יְהֹוָ֔ה וְנִלְחַ֖ם בַּגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם כְּי֥וֹם הִֽלָּחֲמ֖וֹ בְּי֥וֹם קְרָֽב׃
4 וְעָמְד֣וּ רַגְלָ֣יו בַּיּוֹם־הַ֠ה֠וּא עַל־הַ֨ר הַזֵּיתִ֜ים אֲשֶׁ֨ר עַל־פְּנֵ֥י יְרֽוּשָׁלַ֘͏ִם֮ מִקֶּ֒דֶם֒ וְנִבְקַע֩ הַ֨ר הַזֵּיתִ֤ים מֵֽחֶצְיוֹ֙ מִזְרָ֣חָה וָיָ֔מָּה גֵּ֖יא גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וּמָ֨שׁ חֲצִ֥י הָהָ֛ר צָפ֖וֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶֽגְבָּה׃
5 וְנַסְתֶּ֣ם גֵּיא־הָרַ֗י כִּי־יַגִּ֣יעַ גֵּֽי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וּבָא֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהַ֔י כׇּל־קְדֹשִׁ֖ים עִמָּֽךְ׃
6 וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא־יִֽהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת (יקפאון) [וְקִפָּאֽוֹן]׃
7 וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַיהֹוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר׃
8 וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃
9 וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃
10 יִסּ֨וֹב כׇּל־הָאָ֤רֶץ כָּֽעֲרָבָה֙ מִגֶּ֣בַע לְרִמּ֔וֹן נֶ֖גֶב יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְֽרָאֲמָה֩ וְיָשְׁבָ֨ה תַחְתֶּ֜יהָ לְמִשַּׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן עַד־מְק֞וֹם שַׁ֤עַר הָֽרִאשׁוֹן֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנִּ֔ים וּמִגְדַּ֣ל חֲנַנְאֵ֔ל עַ֖ד יִקְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
11 וְיָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ וְחֵ֖רֶם לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֑וֹד וְיָשְׁבָ֥ה יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לָבֶֽטַח׃ {ס}
12 וְזֹ֣את ׀ תִּהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהֹוָה֙ אֶת־כׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר צָבְא֖וּ עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָמֵ֣ק ׀ בְּשָׂר֗וֹ וְהוּא֙ עֹמֵ֣ד עַל־רַגְלָ֔יו וְעֵינָיו֙ תִּמַּ֣קְנָה בְחֹֽרֵיהֶ֔ן וּלְשׁוֹנ֖וֹ תִּמַּ֥ק בְּפִיהֶֽם׃
13 וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תִּהְיֶ֧ה מְהֽוּמַת־יְהֹוָ֛ה רַבָּ֖ה בָּהֶ֑ם וְהֶחֱזִ֗יקוּ אִ֚ישׁ יַ֣ד רֵעֵ֔הוּ וְעָלְתָ֥ה יָד֖וֹ עַל־יַ֥ד רֵעֵֽהוּ׃
14 וְגַ֨ם־יְהוּדָ֔ה תִּלָּחֵ֖ם בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְאֻסַּף֩ חֵ֨יל כׇּל־הַגּוֹיִ֜ם סָבִ֗יב זָהָ֥ב וָכֶ֛סֶף וּבְגָדִ֖ים לָרֹ֥ב מְאֹֽד׃
15 וְכֵ֨ן תִּהְיֶ֜ה מַגֵּפַ֣ת הַסּ֗וּס הַפֶּ֙רֶד֙ הַגָּמָ֣ל וְהַחֲמ֔וֹר וְכׇ֨ל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּמַּחֲנ֣וֹת הָהֵ֑מָּה כַּמַּגֵּפָ֖ה הַזֹּֽאת׃
16 וְהָיָ֗ה כׇּל־הַנּוֹתָר֙ מִכׇּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃
17 וְ֠הָיָ֠ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃
18 וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהֹוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃
19 זֹ֥את תִּהְיֶ֖ה חַטַּ֣את מִצְרָ֑יִם וְחַטַּאת֙ כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃
20 בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ עַל־מְצִלּ֣וֹת הַסּ֔וּס קֹ֖דֶשׁ לַיהֹוָ֑ה וְהָיָ֤ה הַסִּירוֹת֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה כַּמִּזְרָקִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃
21 וְ֠הָיָ֠ה כׇּל־סִ֨יר בִּירוּשָׁלַ֜͏ִם וּבִיהוּדָ֗ה קֹ֚דֶשׁ לַיהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבָ֙אוּ֙ כׇּל־הַזֹּ֣בְחִ֔ים וְלָקְח֥וּ מֵהֶ֖ם וּבִשְּׁל֣וּ בָהֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה כְנַעֲנִ֥י ע֛וֹד בְּבֵית־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
השנה נכנס חג הסוכות עם השבת. עוד לפני שהספקנו להתרגל מחדש לקירות הבית אחרי יום הכיפורים, התורה מוציאה אותנו החוצה: אל דפנות שאפשר לשמוע דרכן את הרחוב, ואל סכך שאינו מסתיר לגמרי את השמים.
אנחנו יוצאים מבית שנראה קבוע ונכנסים לסוכה ארעית. האם הקב״ה מבקש מאיתנו להרגיש פחות בטוחים — או לגלות מחדש היכן הביטחון שלנו באמת שוכן?
זו אינה שבת של פרשה רגילה במחזור הקריאה. קריאת החג עוברת דרך מועדי ה׳ ומגיעה אל סוכות, זמן האסיף וזמן שמחתנו. דווקא כאשר הגורן והיקב מלאים, כאשר אפשר להביט ביבול ולומר ״ידי עשתה לי״, ישראל מצווה לעזוב לשבעה ימים את תחושת הקביעות ולזכור מי הוציא אותנו ממצרים ומי נשא אותנו במדבר.
״בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״
ויקרא כ״ג:מ״ב–מ״ג
לשבת כדי לזכור
התורה אינה אומרת רק לחשוב על הסוכה, אלא לשבת בה. הזיכרון המקראי נכנס לגוף: אוכלים, מארחים, נושמים אוויר לילה ומרגישים שהגג מעלינו אינו מוחלט. הסוכה אינה מהללת מחסור, וגם אינה מבקשת מאיתנו לקרוא לסכנה טובה. היא מלמדת בעדינות שגם הבית החזק ביותר אינו יכול להיות האלוהים שלנו.
בתוך אותה מצווה נמצאת גם השמחה: ״וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״. זו אינה שמחה מפני שהכול בידינו, אלא שמחה לפניו. אנחנו זוכרים את המדבר לא כדי להשתקע בפחד, אלא כדי להכיר מחדש את מי שסיפק, הגן, הוביל ושכן בקרב עמו.
איזה דבר זמני בחיינו קיבל משקל שרק הקב״ה יכול לשאת?
תפילתו של משה בתוך הסוכה
תהלים צ׳ אינו מקריאות החג הקבועות, אבל השנה הוא נותן מילים מדויקות לישיבה בסוכה. המזמור נקרא ״תפילה למשה איש האלוהים״. משה, שחי עם עם שלם באוהלים ושנים רבות לא הייתה לו כתובת קבועה, פותח בהכרזה מפתיעה:
״אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר. בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ... וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל״
תהלים צ׳:א׳–ב׳
משה אינו אומר רק שהקב״ה נותן לנו מעון. הוא אומר: אתה היית לנו מעון. לפני המשכן, לפני המקדש ולפני בית שבנוי מאבן, הוא עצמו היה בית לעמו. הסוכה הארעית נעשית אפוא שיעור על המציאות שאינה ארעית: ההרים נולדים והדורות חולפים, אבל הוא אל מעולם ועד עולם.
המזמור אינו מייפה את קוצר החיים. בני האדם דומים לעשב שבבוקר צומח ובערב נובל. שנותינו עוברות מהר, ולכן משה מבקש: ״לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע, וְנָבִא לְבַב חָכְמָה״. ספירת הימים אינה אמורה להפוך אותנו לחרדים יותר, אלא לחכמים יותר: לדעת מה אינו נצחי, ולתת את הלב למה שכן.
ואז התפילה נעה מן הארעיות אל שתי מילים יקרות: חסד ונועם. ״שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ״ — לא הישגינו הם שישביעו את הרעב העמוק ביותר. ולקראת הסיום: ״וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ״. נועם הוא יופי, טוב לב ורצון הנח על החיים. משה אינו מבקש שמעשה ידינו יהיה נצחי מכוח עצמו; הוא מבקש שהאל הנצחי יכונן אותו.
החיים קצרים כמו עשב הבוקר.
הקב״ה הוא מעוננו מדור לדור.
חסדו משביע אותנו גם בתוך הארעיות.
נועמו נותן משקל נצחי למעשה ידינו.
ירושלים, המלך והעמים
ההפטרה אינה בורחת מן השבר. זכריה רואה את ירושלים מוקפת מלחמה ואת הקב״ה יוצא להילחם בעד העיר. אבל החזון מתקדם מן המצור אל מים חיים, מן האיום אל מלכות, ומן העמים הבאים נגד ירושלים אל עמים העולים אליה כדי להשתחוות למלך.
״וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״
זכריה י״ד:ט׳
בסוף הפרק, הנותרים מן הגויים עולים שנה בשנה להשתחוות למלך ולחוג את חג הסוכות. הם אינם מחליפים את ישראל ואינם מעבירים את מרכז הסיפור למקום אחר. הם באים לירושלים ומצטרפים לעבודת אלוהי ישראל. כך ההבטחה לאברהם — שדרכו יתברכו משפחות האדמה — מתרחבת בלי למחוק את המשפחה שדרכה באה הברכה.
כאשר השכינה מתקרבת
כדאי להישאר רגע עם התמונות שכבר נתנה לנו התורה: אלוהים שמוציא את עמו, מושיב אותו בסוכות ושוכן בקרבו; תפילת משה האומרת שהקב״ה עצמו הוא המעון; ונביא הרואה מים חיים יוצאים מירושלים ואת העמים באים אל המלך. בתוך התמונות האלה עולה שאלה בעדינות: כיצד יקרב הקב״ה את שכינתו אלינו, וכיצד יפתח את מעונו גם לעמים בלי להפר את בריתו עם ישראל?
יוחנן מתאר את ישוע במילים שמחזירות אותנו אל המשכן: ״הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ, וַאֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֶת כְּבוֹדוֹ״ (יוחנן א׳:י״ד). אין צורך להפוך זאת לטענה על תאריך לידתו של ישוע; הכתוב אינו אומר שהוא נולד בסוכות. החיבור עמוק יותר מלוח שנה: בישוע המשיח, כך אני מאמין, נוכחותו של הקב״ה אינה נשארת רעיון רחוק. היא מתקרבת ושוכנת בקרבנו.
אחר כך יוחנן מעמיד את ישוע בירושלים דווקא בחג הסוכות. ביום האחרון של החג הוא קורא לצמאים לבוא אליו ולשתות, ומדבר על נהרות של מים חיים שיזרמו מבפנים (יוחנן ז׳:ל״ז–ל״ט). מסורת ישראל זוכרת את שמחת בית השואבה ואת שאיבת המים בחג; וזכריה, הפטרת היום, כבר רואה מים חיים יוצאים מירושלים. ישוע אינו עוקר את הסמל מסוכות — הוא עומד בתוכו ומזמין אותנו לשאול אם בו מקור החיים מתקרב אלינו.
הסוכה אומרת שהקירות שלנו זמניים; ישוע מגלה שנוכחותו של הקב״ה יכולה לשכון עם בני אדם. בו חסדו של אלוהי ישראל מקבל פנים קרובות, ונועמו נח על מעשה ידיים שבפני עצמו היה חולף.
ספר ההתגלות לוקח את התקווה עד סופה: ״הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם בְּנֵי אָדָם״ (ההתגלות כ״א:ג׳). אין זה ביטול של סיפור ישראל, אלא פריו: אלוהי ישראל שוכן עם בני אדם, המלך מולך, והעמים הולכים באורו. מה שהסוכה מלמדת לשבוע אחד נעשה תקווה לעולם — לא שאנחנו בונים בית גדול דיו לאלוהים, אלא שהוא בוחר לשכון עמנו.
להיכנס לסוכה בלי לברוח מן החיים
סוכות אינו מבקש מאיתנו לזלזל בבית, בעבודה או בתוכניות. תהלים צ׳ אפילו מבקש פעמיים: ״ומעשה ידינו כוננה״. אבל הוא מסדר את האהבות שלנו. הבית הוא מתנה, לא אלוהים. העבודה חשובה, אך אינה יכולה להצדיק את קיומנו. השנים יקרות דווקא מפני שאינן אינסופיות.
אפשר לשבת בסוכה ולשאול בפשטות: מה אני מנסה להחזיק כאילו לעולם לא יחלוף? היכן אני זקוק הבוקר לחסדו של הקב״ה? ועל איזה מעשה קטן של ידיי אני מבקש שנועמו ינוח — שיחת פיוס, שולחן פתוח לאורח, עזרה למי שחסר לו, או צעד נאמן שעוד איש אינו רואה?
אם הקב״ה עצמו הוא מעוננו, מה נוכל להחזיק היום ביד פתוחה יותר?
לחשוב ולגלות
שאלות להתבוננות
- מדוע התורה מצמידה את השמחה של סוכות לזיכרון המדבר?
- מה משתנה כאשר משה אומר שהקב״ה עצמו הוא מעוננו?
- איך חסד ונועם עונים לקוצר החיים בתהלים צ׳?
- מה מלמד זכריה על מקומם של ישראל, ירושלים והעמים בתקוות העתיד?
- באיזה מעשה ידיים תרצו לבקש השבוע שהקב״ה יכונן אותו?
תפילה
אבינו שבשמים
אתה היית לנו מעון בדור ודור. למד אותנו למנות את ימינו בלי פחד ולבקש לב חכם. השביענו בבוקר חסדך, ושמח אותנו לפניך גם בתוך מה שארעי. פרוש את שלומך על סוכת עמך ישראל, שמור על ירושלים, ולמד את העמים לבוא אליך בענווה ולא בהתנשאות. תן לנועמך להיות עלינו וכונן את מעשה ידינו. קרב אותנו אל שכינתך, ופקח את עינינו לראות בישוע המשיח את חסדך המתקרב ושוכן עמנו. בשם המשיח ישוע. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. אמן.
שבת שלום וחג סוכות שמח
