פרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא פוגשת את בני ישראל רגע לפני הכניסה לארץ. משה מלמד אותם כיצד לחיות בה, ואחת המצוות הראשונות בפרשה היא מצוות הביכורים.

אדם מגיע אל המקום אשר יבחר ה׳, ובידו טנא ובו ראשית פרי אדמתו. אבל הוא לא רק מניח את הטנא והולך. הוא עומד לפני אלוהים ומספר את הסיפור של עמו:

״אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי... וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה״

דברים כ״ו:ה׳–ט׳

יש כאן דבר יפה מאוד. החקלאי יכול היה לומר, עבדתי קשה, חרשתי, זרעתי, ועכשיו הנה הפרי שלי. אבל התורה מלמדת אותו להסתכל על הפרי ולזכור את סיפור הגאולה.

לא אני הבאתי את עצמי עד לכאן. אלוהים שמע את זעקתנו, הוציא אותנו, שמר עלינו, הביא אותנו אל הארץ ונתן לנו את כל הטוב הזה.

אבל מכאן הפרשה נעשית כבדה יותר. עם ישראל שומע על הברכה ועל הקללה, על הר גריזים ועל הר עיבל, ועל התוצאות של ציות או של התרחקות מאלוהים.

ובסוף הפרשה משה אומר דבר מפתיע:

״וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת, וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה״

דברים כ״ט:ג׳

העם ראה את יציאת מצרים, את האותות ואת הנסים, ובכל זאת עדיין היה חסר משהו עמוק בלב.

וכאן עולה שאלה שאי אפשר לעבור עליה מהר

אם אפילו אחרי כל מה שראינו אנחנו עדיין זקוקים ללב שיודע, לעיניים שרואות ולאוזניים ששומעות, כיצד נוכל לעמוד בברית? ואם נכשלנו, בזכות מי נוכל לעבור מן הקללה אל הברכה?

המושג ״בזכות״ אינו זר למחשבה היהודית. בתפילות ישראל מבקשים לא פעם רחמים בזכות אבות. יעקב אבינו, כאשר הוא מברך את אפרים ואת מנשה, אינו מדבר על הזכויות שהם עצמם צברו. הוא אומר:

״הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים״

בראשית מ״ח:ט״ז

יעקב מכיר את הגואל ששמר עליו כל חייו, והוא מבקש שהברכה תבוא גם על הנערים.

ואז מגיעה הפטרת כי תבוא

״קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח״

ישעיהו ס׳:א׳

ישעיהו אינו מתאר אור שמגיע כאשר הכול כבר מואר. להפך, בפסוק הבא נאמר, ״כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים״. האור זורח דווקא בתוך החושך.

מהו האור הזה, ומדוע הוא מגיע דווקא אחרי כל החושך?

״וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ, וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב״

ישעיהו ס׳:ט״ז

ואם חוזרים רק פסוק אחד לאחור, לסיום הפרק הקודם, קוראים:

״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל״

ישעיהו נ״ט:כ׳

ומיד בפרק הבא מופיעה דמות משוחה שאומרת:

״רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי, יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים״

ישעיהו ס״א:א׳

מי הוא אותו גואל? מי הוא האור? ומיהו המשיח שנשלח לבשר, לרפא ולשחרר?

אני נמנה עם אלה המאמינים שהרצף הזה מצביע על ישוע.

ישוע קרא בבית הכנסת דווקא את הדברים האלה מישעיהו ס״א, ולאחר מכן אמר שהכתוב הזה מתמלא בו. הוא גם אמר, ״אני אור העולם, איש ההולך אחריי לא יתהלך בחושך, אלא אור החיים יהיה לו״.

בעיניי, זאת גם המשמעות של תפילה בשם ישוע. זו אינה נוסחת קסם. אנחנו באים לפני האב בזכות הגואל, בזכות מה שהמשיח עשה עבורנו, ולא מכוח הזכויות שאנחנו חושבים שצברנו בעצמנו.

ולמי שכבר הולך אחרי ישוע, הביכורים מחזירים אותנו לשאלה פשוטה ומעשית. איזה פרי ראשון נביא השבוע לאלוהים? אולי הודיה, צעד של ציות, סליחה, פיוס, עזרה למישהו או שיתוף של מה שאלוהים עשה בחיינו.

שבת שלום ומבורכת